נולדתי בשנת 1950 באיראן, בעיר שיראז, לאמי גולבטון לבית בן טובים ולאבי אבולָקִייה שוּ"ב. גולבטון בפרסית פירושו פרח הסלע. בארץ שונה שמה של אמא לאסתר. אבו לקייה הוא האופן שבו מבטאים היהודים הפרסיים את השם אבא חלקיה, מכיוון שבפרסית  האות חי"ת איננה קיימת. בארץ שונה שמו של אבא לשלמה.

השם שנתנו לי הורי היה נעמן. אך בארץ, כשהייתי בבית הספר היסודי, קראנו
בכיתה את הסיפור המקראי על נעמן המצורע, שר צבא מלך ארם (מלכים ב' פרק ה'), וכשהילדים רצו להציק לי, הם קראו לי "נעמן המצורע". מאז החלטתי שאשנה את שמי, וכשהייתי כבן 16 פניתי בבקשה למרשם האוכלוסין לשנות את שמי לאבי. אבל נאמר לי שאב"י הוא כינויו של אליעזר בן יהודה, ומכיוון שאינני מגיע לשיעור קומתו של מחיה השפה העברית, עלי לבחור בשם אחר, למשל אבישי, או אביחי. בחרתי בשם אבנר, ומאז אני אבנר בתעודת הזהות, ואבי במציאות.

​

סבי, אבא של אמא, חיים בן טובים,  היה "מוּלָא". זהו  תואר שאצל המוסלמים מייצג כוהן דת. היהודים באיראן ייחסו אותו למנהיגי הקהילה, בעיקר בתחום הדת, שאינם רבנים.

סבי זה היה נשוי לשתי נשים בוזמנית, וכשסבתי, אמהּ של אמא, נפטרה, הוא עבר עם האישה השנייה לטהרן. כשחומייני עלה לשלטון, היגרו ילדיו, שהיו כולם משכילים, עורכי דין ורופאים, לאמריקה, ואילו הוא עלה ארצה. לפני עלייתו, הוא הגיע לביקור בארץ, וחיפש כאן קרובים ממשפחת בן טובים. הובילו אותו לשכונת התקווה, לאהוד בן טובים, שחקן הכדורגל הנודע מ"בני יהודה", שטען בפניו: איך אנחנו יכולים להיות קרובי משפחה? הרי אני תימני ואתה פרסי...

 

בארץ התגורר סבי בנתניה, וזכור לי שכילד נסעתי לבקר אותו.

ידעתי שבאיראן הוא היה אדם אמיד, וכנראה אמרתי לו משהו שרמז על כך. תגובתו הייתה: "שועלים קטנים מחבלים בכרמים". לימים הבנתי למה הוא התכוון: בניו שהיגרו לאמריקה נישלו אותו מכל רכושו. זאת הייתה הפעם היחידה שראיתי אותו.
משפחתו של אבא עלתה רובה ככולה ארצה.

באיראן אבא התפרנס ממסחר, והיה יוצא עם שיירות גמלים של סוחרים איראניים לארצות השכנות למכור שטיחים וסחורות אחרות, והגיע אפילו במסעותיו אלה לארץ ישראל המנדטורית. בקהילה היהודית בשיראז הוא היה ידוע כמין מרפא עממי. היו באות אליו נשים לייעוץ בענייני  הריון, שידוך ובעיות נשיות אחרות. הוא היה פותח לפניהן ספר עבה כתוב בכתב יד, ומבקש מהן להניח אצבע על הדף שנפתח. כשעשו זאת, הוא היה קורא  לפניהן את הקטע שאצבען הונחה עליו, פירש להן אותו, והורה להן לעשות את הכתוב בספר.

מצבה הכלכלי של משפחתנו באיראן היה טוב. הורי סיפרו לי שהם לא סבלו מאנטישמיות מצד השלטונות או מצד האוכלוסייה המוסלמית שבתוכה חיו. עבד אצלם בבית "גוי של שבת" שעזר בעבודות הבית, ובשבתות היה מבצע את כל העבודות האסורות על יהודים דתיים. בלילות הורי לא נעלו את דלתות הבית, כי לא פחדו מגנבים או מפורעים.

בראשית שנות החמישים הגיעו לאיראן שליחים ממדינת ישראל הצעירה והחלו לעודד את היהודים לעלות לארץ. בשנת 1952 התארגנה קבוצה של כמה אלפים מיהודי איראן שהפליגה לארץ, ואבא, שלא היה חבר בשום תנועה ציונית, אבל הגעגועים לציון, ארץ הקודש, היו  טבועים בו מנעוריו, הצטרף עם כל המשפחה אל העולים. להורי היו אז חמישה ילדים: טובה, הבכורה, שהייתה כבר נשואה, שאול (נקרא שאפּור באיראן), סימה, ציון, ואני, הצעיר שבילדים.
*
הפלגנו מאיראן באוניה "מולדת", ועם הגיענו ארצה, נשלחנו למעברה ליד קיבוץ עין הנציב. חיינו שם בחום הנורא, בתנאים לא תנאים, כפי שמתואר היטב בסרטו של אפרים קישון "סלאח שבתי".

המשפחה התפרנסה בדוחק מעבודתו של אבא, שהועסק כמה ימים בשבוע על ידי הקרן הקיימת  בסיקול אבנים על הגלבוע, עבודה קשה שלא הורגל לה.  

 

כשהמעברה פורקה, הועברנו לבית שאן. תחילה שיכנו אותנו בבתים הערביים הנטושים, שלא היו מחוברים לחשמל ולמים זורמים, ושם גרנו עד שחברת "עמידר" בנתה עבור העולים בתים בשכונת שפרינצק. קיבלנו בית ברחוב טולדנו מספר 94 , עם חצר גדולה, שיכולנו לגדל בה ירקות וחיות משק, ואבא החל לעבוד כמנהל עבודה במשתלה של חברת "המשקם". הייתה זאת עבודה מתגמלת וקלה יותר מהעבודה כפועל דחק בקרן הקיימת.

 

עם עלייתנו ארצה, אחותי הנשואה נשלחה לחלסה (כיום קריית שמונה) ולא הייתה אתנו במעברת עין הנציב. לאחר שהועברנו לבית-שאן,  היא ביקשה לגור בקרבתנו, ועברה גם היא עם משפחתה לבית שאן.

בינתיים החלה המשפחה להתרחב. הילד הראשון שנולד למשפחתנו בארץ היה דניאל. יום אחד הוא חלה, ונלקח לבית החולים בעפולה. כשאמא  הגיעה לבית החולים, היא לא מצאה אותו. מאחר שלא ידעה עברית, היא לא יכלה לשאול איש מה קרה לו. בסופו של דבר הודיעו למשפחתנו שדניאל מת. לא נתנו להורי שום מסמך, ולא נאמר להם היכן דניאל נקבר. אבא, שהיה פטריוט גדול של מדינת ישראל, החליט לא להקים מהומה בגלל היעלמותו של הילד. "אנחנו נסתדר", אמר לאמא.

וכשנולד להורי עוד בן, הם קראו לו דניאל (דני), על שם דניאל שנעלם. אחריו נולדו להורי עוד שלושה ילדים. שניים כשגרנו בבית שאן – רחל וגבריאל – ועוד בת, אורנה, אחרי שעברנו להתגורר בתל-אביב. בסך הכל היינו 9 ילדים במשפחה, ואני האמצעי שבהם: ארבעה מעלי, וארבעה מתחתי.

כשעברנו לבית שאן, הייתי בן ארבע או חמש, ובתחילת שנת הלימודים לקחה אותי אמא לגן הילדים, ונפרדה ממני. כשמצאתי את עצמי בסביבה זרה שלא הכרתי בה אף אחד, נבהלתי, קפצתי מהחלון החוצה וברחתי הביתה, לאמא...

עד כיתה ז', למדתי בבית שאן בבית הספר הדתי "תחכמוני".
יום אחד, כשחציתי את הכביש בבית שאן ליד בית החרושת לקרח, דרס אותי ג'יפ צבאי, נהוג בידי קצין צה"ל, חבר קיבוץ שדה נחום. נפצעתי ברגל ואושפזתי למשך זמן רב למדי בבית החולים בעפולה. הצלקת מהפציעה נותרה ברגלי עד היום. אבא, כפטריוט גדול, גם הפעם סירב להקים מהומה, ולא הסכים לתבוע את צה"ל בעקבות עבירת הדריסה הזאת.
*
שאול, אחי הגדול, התחתן עם בחורה מבית שאן, ושניהם עברו לגור בתל-אביב. בכל פעם כשהגיע לבקר את הורי, הוא דיבר על לבו של אבא שיעזוב את בית שאן ויעבור גם הוא עם המשפחה לתל אביב. "מה יש פה?" אמר לו. "בשש בערב הכל סגור, אין מקומות בילוי, אין תרבות." בסופו של דבר אבא השתכנע ובשנת 1963 עברנו לגור בדרום תל אביב, ברחוב נתיבות  מספר 72, בשכונת הבולגרים, שהייתה ממוקמת בין כפר שלם לשכונת התקווה.

היה זה בית גדול עם דוד שמש (!), עם חצר גדולה, שעלה בסך הכל 7000 לירות. אינני יודע איך אבא השיג את הכסף, אולי קיבל משכנתא.

בתל אביב אבא עבד בדואר, והמשיך בעיסוקו כמרפא עממי. אני זוכר היטב את ספר הלחשים ותרופות הפלא שלו, ואת הנשים שבאו להתייעץ איתו. הספר נעלם לאחר מותו, יחד עם אוצר שלם של ספרי קודש כתובים בכתב יד.
אבא גייס כסף מהקהילה האיראנית בארץ, והקים בחצר ביתנו בית כנסת לעולי איראן. במשך השנים שימש בית הכנסת הזה גם מתפללים מעדות אחרות.

כל שנות ילדותי ונעורי שמרתי מצוות. בתל אביב, כמו בבית שאן, למדתי בבית הספר הדתי "תחכמוני", ששכן ברחוב לילנבלום 7, בין שכונת נווה צדק לכרם התימנים.

לאחר שעות הלימודים, לא הייתה בשכונה שלנו פעילות מאורגנת לילדים, והסתובבנו ברחובות באפס מעשה. יום אחד הגיע לשכונה בחור בשם אוֹרי מקיבוץ אייל, והתחיל לארגן את הילדים לתנועת הנוער "המחנות העולים".

הצטרפתי לקבוצה שהוא ארגן, והוא היה מכנס אותנו כמה פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים והערב, שיחק אתנו, לימד אותנו שירים ושוחח איתנו על נושאים שונים. כעבור זמן מה הוא הביא צריף, אינני יודע מאין, והעמיד אותו בקצה השכונה, ושם התכנסנו לפעולות הקן. התחלנו לצאת למחנות ולטיולים, נפגשנו עם ילדים מקינים אחרים, ויום אחד הוא לקח אותנו לביקור בקיבוצו.

כך למדנו להכיר אורחות חיים שונים מאלה שהיו נהוגים בשכונה. בשבתות ובחגים המשכתי ללכת עם אבא לבית הכנסת, ובבית הקפדתי לשמור כהרגלי על המצוות, אבל לא סיפרתי להורי שבפעולות בקן, התחלתי לאט-לאט להוריד את הכיפה מראשי. הורי לא חקרו אותי על עיסוקי בתנועה, והיו כנראה מרוצים שאינני מסתובב סתם ברחובות.

באחד הטיולים שהתקיים בחופשת הפסח, לקחתי איתי מהבית כצידה לדרך מצות, אבל עד מהרה הסתבר לי שכיליתי אותן לפני סוף הטיול. אחד הילדים  הציע לי לאכול לחם. פחדתי לאכול חמץ בפסח. חשבתי שהשמים יפלו עלי. בסופו של דבר הרעב גבר על הפחד, והעזתי. האירוע הזה טבוע בזיכרוני כאירוע מכונן שבו חציתי את הגבול בין אורח החיים הדתי שנולדתי לתוכו, לבין אורח החיים החילוני.
*
בית הספר "תחכמוני" כלל עשר שנות לימוד. כשסיימתי את הלימודים בו, אבא רצה שבשנים שנותרו לי עד גיוסי לצבא, אצא לעבוד. אבל בתנועה הציעו לי לצאת לקיבוץ. שכנעתי את הורי שבמסגרת חברת נוער בקיבוץ אוכל לעבוד וגם לסיים את חוק לימודי. בסופו של דבר, הם הרשו לי, ולא התעניינו לדעת אם שומרים מצוות בקיבוץ, או לא. וכך, עם עוד חברים מהשכונה, יצאתי לקיבוץ משגב עם שבגליל העליון.

החֶברה שלנו נקראה "גרעין שיאון", והייתה מיועדת להשלים את משגב עם. עבדתי במשק, השלמתי שתים עשרה שנות לימוד ורכשתי לי ידידים חדשים. בסוף שנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, התגייסתי לנח"ל עם חברי הגרעין, שנה אחת היינו בשל"ת (שירות ללא תשלום) במשגב עם.

​

אחר כך יצאנו לטירונות במחנה 80, ומשם נשלחנו להקים את קו ברלב שעל גדות תעלת סואץ. היה זה בתקופת מלחמת ההתשה, גרנו במוצבים, ספגנו הפגזות בלי הרף, ולידי נהרגו כל יום חיילים ששירתו אתנו בקו. היה זה סיוט מתמשך, שלעולם לא אשכח.

משם הועברנו לסיני, להקים את האחזות "נח"ל ים", שעליה כתבה נעמי שמר את שירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני". התפרנסנו בעיקר מדיג: היינו יוצאים בספינות של חיל הים לדוג דגי לוקוס שנועדו לייצוא, והבנות שיצאו אתנו היו צולות לנו דגים, שהיו מאכל תאווה.

באחד הימים טס מעל הבסיס שלנו מטוס אליושין מצרי, שעמד להפציץ אותנו, ובגלל מחדל של מפקד הבסיס לא נורתה על המטוס אפילו ירייה אחת. ניצלנו בנס, רק משום שבמרכז המחנה עמדה אנטנה גבוהה, וכשהמטוס הנמיך להפציץ, הוא סטה הצידה כדי לא להיפגע ממנה, ופצצות הנאפלם שהטיל נפלו מעבר לגדר. בגלל תפקודו הלקוי, המפקד ננזף קשות על ידי הדרג הפיקודי שמעליו.

זמן מה לאחר התקרית הזאת, הייתי באחד הלילות בתורנות שמירה עם חבר. לידינו היה מונח תת מקלע מוכן לפעולה. החבר ששמר אתי שיחק בנשק הדרוך, ולפתע נפלט ממנו צרור יריות, שהקפיץ את כל ההיאחזות על רגליה.  המפקד הודיע לנו שלמחרת יעמיד אותנו למשפט, ובינתיים פקד על כל אחד מאתנו לחפור בור שעומקו יהיה כגובה גופנו, להיכנס לבור ולחכות לו. למזלנו היינו שנינו לא גבוהים ביותר. חיכינו לו כמה שעות, כל אחד בבור שחפר לעצמו, עד שהוא שפט אותנו. גזר הדין היה ריתוק למחנה למשך עשרה שבועות, ותורנויות מוגברות של שמירה בלילות. היה זה אותו המפקד שזמן קצר לפני כן ננזף בגלל מחדליו על ידי הממונים עליו.

מנח"ל ים היינו יוצאים לפעילויות קרביות שונות. יום אחד יצאנו ככוח חיפוי במבצע פשיטה של סיירת "שקד" על חאן יונס.  פלסטיני שנמלט מחיילי הסיירת, התבצר באחד הבתים, פתח באש לעברנו, וחבר קרוב שלי מהגרעין שעמד לידי חטף כדור בלב, ומת על המקום. קשה לי לתאר את ההלם שתקף אותי.

בפעולה אחרת קיבלנו פקודה לקפוץ מהרכב הצבאי הנוסע שישבנו בו. קפצתי ומעדתי, ומהנפילה  שברתי את ידי. היה זה שבר קשה שתחילה טופל שלא כראוי בבית החולים, וגם לאחר שהרופאים ניסו לתקן את הטעות באבחנה ובטיפול,  התברר שנשארתי מוגבל בתנועת היד. מאז נקבעה לי נכות של 10%.

בעת שירותי בצבא היינו נוסעים בחופשות לביקור במשגב עם. באחד הביקורים האלה נפגשתי עם חבר טוב שלי, גבי איבגי ממגדל העמק, שהיה בגרעין אחר במשגב עם. היינו חברים קרובים, והוא שאל אותי אם יש לי חברה. כשהשבתי בשלילה, הוא עשה לי היכרות עם עתליה משדה נחום, שהייתה גם היא במשגב עם. מההיכרות הזאת נוצר בין עתליה לביני קשר עמוק, והיא הפכה להיות החברה הראשונה שלי. לאחר שעזבתי את משגב עם והקשרים בינינו התרופפו, ולבסוף נותקו.
יום אחד נודע לי שכשבועיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, חברי הטוב גבי איבגי, נקרא לשירות מילואים, והוצב ברצועת עזה. כשפרצה המלחמה הוא ביקש להצטרף אל יחידתו מתקופת שירותו הסדיר, שלחמה בצפון. תוך כדי קרב ברמת הגולן, התהפך הזחל"ם שלו, והוא נהרג. הידיעה על מותו הכתה אותי בהלם, ועד היום אינני יכול לדבר עליו מבלי לבכות.
*
אבא שלי נפטר כשהייתי בצבא. הוא היה צעיר יחסית במותו, בשנות השישים שלו. לא נאמר לי מה הייתה סיבת המוות, אבל ידעתי שהוא סבל שנים רבות מבעיות קשות בריאות. לפני עלייתנו ארצה, הוא  נהג לעשן חשיש, שהיה לגאלי באיראן, ובארץ התחיל לעשן סיגריות טבק, והפך למעשן כבד. פעמים רבות אושפז בבית חולים לטיפול במחלתו, וכנראה מת ממנה.

 

לאחר מותו, מכרו אחַי את הבית בשכונת הבולגרים, וקנו לאמא דירה בשכונת פלורנטין. כשהשתחררתי מהשירות הסדיר, לא חזרתי למשגב עם, אלא חזרתי לתל-אביב, וגרתי עם אמא.

פניתי לאגף ההכוונה התעסוקתית לחיילים משוחררים, והוצע לי לצאת לקורס של עיצוב פנים למטוסים. עד אז לא שמעתי מימי על מקצוע כזה. הסכמתי. אבל כעבור  זמן מה נאמר לי שמחוסר מספר מספיק של מועמדים לקורס, הוא מתבטל, ושלחו אותי לקורס סַפָּרוּת.  

כשסיימתי את הקורס, התחלתי לחפש עבודה במקצוע, אבל בכל מקום שפניתי אליו, התשובה הייתה זהה: כמה שנות ניסיון יש לך במקצוע? לא עזרה טענתי שאינני יכול לרכוש ניסיון, אם לא אתקבל לעבודה. סורבתי בכל המספרות שפניתי אליהן.

 

בכסף ממענק השחרור מהצבא קניתי אופנוע, הוצאתי רישיון נהיגה, והתחלתי לחפש תעסוקה בתחומים אחרים. לבסוף התקבלתי לעבודה בחנות לחלפי רכב וכלי עבודה שהיה ממוקם באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
בערבים למדתי בחוג לתיאטרון שנוהל על ידי ניקו ניתאי ועדנה שביט, ובחוג מוסיקה, שנוהל על ידי צביקה כספי ואלכס כגן.

לימודי המוסיקה, שכללו פיתוח קול ושירת מקהלה, התקיימו ברחוב הירקון בתל-אביב. יגאל בשן למד אתי באותו החוג.

באותה התקופה שידר "קול ישראל" תכנית בשם "תשואות ראשונות" שמטרתה הייתה גילוי כישרונות צעירים בתחום השירה. מעין גרסה רדיופונית של התוכנית "כוכב נולד" המשודרת כיום בטלוויזיה. צעירים רבים מכל רחבי הארץ הופיעו בפני מפיקי התוכנית והתמודדו על הזכות להשתתף בתוכנית המשודרת. גם אני החלטתי לנסות את מזלי.  

רימונה דינור כתבי לי תמליל ומי כתב את הלחן לשיר אינני זוכר, אולי אלכס כגן. באולם שבו נערך האודישן, ישב קהל של בני משפחות המתמודדים, ואני ניגשתי למיקרופון ושרתי בפני כולם. למרבה אכזבתי, לא עברתי את המבחן.

הייתי מתוסכל, והחלטתי להקים להקת זמר משלי. פניתי לכמה חברים מחוג המוסיקה, וביניהם לבן של יעקב הולנדר שהיה קלידן. אבל לא היה לנו מקום לחזרות, ואחרי תקופת ניסיונות להיפגש לחזרות בבתים הפרטיים של המשתתפים, החבורה התפרקה.
*
שמו של בעל החנות שעבדתי בה, היה מאיר הלביץ. היחסים בינינו היו טובים מאוד. ומאחר שהיה לי אופנוע, הוא היה מטיל עלי שליחויות שונות, ושילם את הוצאות הדלק והאחזקה של הרכב.

יום אחד, כשמאיר הטיל עלי את אחת השליחויות, מכונית שנסעה לידי הפילה אותי וריסקה את האופנוע. נפצעתי בזרת היד, ולקחו אותי לטיפול בסניף קופת חולים ברחוב מאז"ה. החלטתי לא להסתפק בהחלפת פרטים עם בעל המכונית, והגשתי נגדו תביעה משפטית. כשהגעתי לחנות לחץ עלי מאיר שאבטל מיד את התביעה, כי בעל הרכב שפגע בי היה הקליינט הכי טוב שלו...

ביטלתי את התביעה, ובעל הרכב פיצה אותי ב-10,000 (!) שקל.

​

אופנוע כבר לא היה לי, אבל בכסף הזה קניתי לאמא מקרר חשמלי, טלוויזיה, וכלי חשמל אחרים לבית. אמרתי לה: לי אין צורך בכסף, כי אני מתעתד לחיות בקיבוץ, ושם אקבל את כל צרכי.

ההחלטה לחיות בקיבוץ, התגבשה בי לאחר שהכרתי את שרה. סיפור היכרותנו תחילתו במינוי שלי לעיתון "מעריב", שהתפרסם בו מדור שידוכים. עקבתי אחרי המודעות והתחלתי לכתוב מכתבים לבחורות ששמותיהן הופיעו במדור, תיארתי את עצמי כ"בחור נחמד, שחרחר, ספורטיבי ונעים הליכות", פתחתי עם אחד מחברי שגם הוא עקב כמוני אחר מדור השידוכים, תא דואר על שמנו ברחוב אלנבי, ולשם הגיעו התשובות על מכתבינו.

כשגיליתי במדור את שמה של שרה בלוך מבית אלפא, הוספתי במכתבי אליה גם את העובדה שהתחנכתי בקיבוץ. שרה ענתה לי, ובמכתבה הציעה שניפגש בבית אחותה חוה, שגרה בכפר אז"ר.
אופנוע, כאמור, כבר לא היה לי, ורכבתי מתל אביב לכפר אז"ר באופניים. הגעתי לביתה של חוה, ונפגשתי עם שרה.

הינדה, אמהּ של שרה, שבאה גם היא לביקור אצל חוה, ראתה אותי ושאלה: "מי זה הוואחש הזה?" אינני יודע מאין קלטה את המילה הערבית הזאת שפירושה בערך פרא אדם, אבל לא אשכח את תגובתה.

הצעתי לשרה שנלך לראות סרט בתל אביב. יצאנו מכפר אז"ר ברגל, כשאני מסיע לידי על הכביש את האופניים, וכשהגענו לתל אביב, ראינו סרט בבית קולנוע, לא רחוק מהים. כשהסרט נגמר, שרה הייתה עייפה והצעתי לה ללון בביתי. כשהצגתי אותה בפני אמא כידידה שלי, היא שאלה אותה: אולי יש לך מישהי בשביל אבי, הבן שלי? שרה ענתה לה: אני לא מספיק טובה בשבילו?...
*
הקשרים בין שרה לביני נמשכו, התחלתי לבקר בבית אלפא, והיא באה לבקר אותי בתל אביב, ובסופו של דבר החלטנו להתחתן, ולחיות יחד בבית אלפא.
שם משפחתי, כאמור, היה שוּ"ב, שהוא ראשי תיבות של "שוחט ובודק". השם הזה העיד שבדורות קודמים היו אבותי שוחטים שהתמחו בדיני השחיטה ההלכתית.

 

כשהתכוננתי לעבור לבית אלפא, חשבתי ששם כזה איננו מתאים לקיבוץ "השומר הצעיר", ושרה ואני שינינו את שם המשפחה שלנו לשוּבל, שם שהורכב משמות המשפחה המקוריים של שנינו: שוּ (תחילת השם שו"ב) בל (תחילת השם בלוך). האות בי"ת, שהייתה שייכת לשמות המקוריים של שנינו, חיברה בינינו...

כשסיפרתי למאיר, בעל החנות שעבדתי בה, על החברה שלי מבית אלפא, ועל החלטתנו להתחתן ולחיות בקיבוץ, הוא שמח בשמחתי, וסיפר לי שאחותו לאה מתגוררת בבית אלפא, ונשואה שם לשייקה אברמוב. עולם קטן. כמתנת חתונה מאיר נתן לי מקדחה חשמלית מעולה.

ב-1975 השיא אותנו הרב שיטרית בעפולה, והמסיבה בבית אלפא הייתה במועדון לחבר. נכחו באירוע בני משפחתה וחבריה של שרה ובני משפחתי וחברי שהגיעו לקיבוץ באוטובוס שכור.

המסיבה היתה צנועה וללא ריקודים, כיוון שבאותו היום הלכה לעולמה כרמית, הבת של ניצה ומוטי הורביץ, והקיבוץ היה שרוי באבל.

כשעברתי להתגורר בבית אלפא, ניגש אלי שרול (ישראל זמיר) ואמר לי: בשביל להיקלט בקיבוץ, לא צריך ועדת קליטה. צריך לשחק כדורגל. הוא וצביקה הרפז ניהלו את קבוצת החובבים, נתנו לי נעלי ספורט, וצירפו אותי למשחקים.

נשלחתי לעבוד במטעים, לתקופת ניסיון. עבדתי בזיתים עם שמעון וינטרוב, קלמן פיבניק וחיים קולטון. חיים, בחוש ההומור העוקצני שלו, אמר לי: גם אני פה כבר הרבה שנים בתקופת ניסיון...

בתנו הבכורה זוהר, נולדה בשנת 1976.
בדירתנו, כמו בכל הדירות בקיבוץ, היה במקלחת תנור לחימום המים באש פתוחה, שפעל באמצעות טפטוף נפט. אחי ציון, שהיה שרברב, וניהל עם אחינו שאול חנות למוצרי שרברבות, נתן לי במתנה דוד חשמלי.

פניתי לישראל פרי, השרברב מבית שאן שעבד שנים רבות בקיבוץ, סיפרתי לו שעכשיו, כשנולדה לי תינוקת, אני חושש מתנור הנפט, וביקשתי ממנו שיעזור לי להרכיב את הדוד. הוא נענה ברצון, התיידדנו, וכשאיציק וינטרוב עזב את העבודה בענף השרברבות, ולאברהם פנחסי היה קשה לעבוד בשטח, ישראל הציע לי לעבוד אתו.

 

באותה התקופה התחילו לעקור את הזיתים, והחלטתי לעזוב את המטעים. התחלתי לעבוד עם ישראל. למדתי ממנו את המקצוע תוך כדי עבודה, וקצת נעזרתי באחי ציון, שהיה שרברב מקצועי. 40 שנה עבדתי בשרברבות, ובמהלך השנים יצאתי להשתלמויות שונות והתמקצעתי.

בתקופה הראשונה להצטרפותי לצוות השרברבים, היה לנו כלי רכב תוצרת בית שיוסי נהיר הרכיב במוסך, ואברהם פנחסי, שהיה אחראי על מחסן החלפים של הענף, היה נוהג בו ומוביל את ישראל ואותי בשטח. אברהם קרא לרכב הזה "קקמאיקה". יום אחד ישבנו, ישראל ואני, בקקמאיקה מאחור, ובדרך היא עלתה על איזה מכשול וקפצה, ישראל ואני עפנו ממנה, ורק כשאברהם הגיע למקום שביקשנו ממנו להוביל אותנו אליו, הוא נוכח פתאום שהגיע לבדו...

ניצן, בִּתנו השנייה, נולדה בשנת 1979, ועדי, בִּתנו השלישית נולדה בשנת 1985.
לקחתי פסק זמן מעבודת האינסטלציה, כשהתבקשתי לעבוד בציפוי. הוקצתה לי שם פינה, והופקדתי על שיפוץ וגילווּן עגלות סופרמרקט שחוקות, שדן סער קיבל לחידוש מחנויות שונות. עבדתי בציפוי כשנה, ולאחר מכן חזרתי לעבודת השרברבות. חנן מור הצטרף לענף, וכשנבנו בתים חדשים להשלמה, הוא וישראל התקינו את כל הצנרת ואביזרי האינסטלציה בבתים החדשים, בזמן שאני הייתי איש השטח, האחראי על האחזקה השוטפת בקיבוץ.

כשחנן עזב את הקיבוץ, התחילה תחלופה גדולה של עובדים בענף. הייתה זאת תקופה לא קלה. יום אחד פנה אלי דורון גדיש שעבד בפרדס עם אבשלום תלמי, וביקש לעבוד איתי. הזהרתי אותו מפני העבודה הקשה, אבל הוא לא נרתע, ולאט לאט השתלב בצוות שלנו. כשישראל יצא לפנסיה, נשארנו דורון ואני היחידים בענף.
*
יום אחד קיבלתי מכתב מחברי איציק סהר, שהתגורר בתל-אביב. איציק היה אתי בחברת הנוער במשגב עם, ויחד שירתנו בנח"ל, ולאחר השירות הצבאי עזב כמוני את הקיבוץ. במכתב הוא סיפר לי שהוא כותב שירים, הוציא ספרון ובו מבחר משיריו, ואת אחד השירים שלח למדור לספרות של "על המשמר". כעבור זמן מה הוחזר לו השיר בלוויית מכתב שנאמר בו כי השיר, למרבה הצער, אינו ראוי לפרסום בעיתון. איציק חשד שהסירוב לפרסם את השיר נבע מסיבות לא ענייניות, אלא מהעובדה שהוא לא "מאנשי שלומנו". לכן הוא שלח לי את השיר וביקש שאשלח אותו ל"על המשמר", אחתום עליו את שמי ואציין שאני מבית אלפא. מילאתי את בקשתו, וראו זה פלא: השיר פורסם! ואז עברה השמועה בבית אלפא שאבי שובל כותב שירים.
האמת היא שאני כותב, אבל בעיקר למגירה. עד עתה הוצאתי ספר בשם "סיפורים לפני השינה" לנכדַי , שעוצבה ואוירה על ידי שרה, ובנותי זוהר ועדי.
*
בחיי המשפחה שלי, התעוררו במשך השנים בעיות שונות, ובשלב מסוים הצעתי לשרה, שאעבור לדירה אחרת באופן זמני, לתקופת ניסיון. שרה אמרה לי שעלי לבחור מיד: או להמשיך לחיות איתה, או להיפרד ממנה.
עזבתי את "שכונת מחלול", מקום מגורי עם שרה, עברתי להתגורר ב"שיכון קפלן" מול בית העם, ונפרדנו כידידים ברבנות בחיפה.

לא רציתי לחיות בגפי. עשיתי מינוי לשבועון היכרויות שיצא לאור על ידי התנועה הקיבוצית, שילמתי 100 שקל, ופרסמתי שם את שמי. הגיעו אלי פניות, והתחלתי לצאת ל"דייטים". יום אחד סיפרתי לדוד נחום שאני עומד להיפגש עם מישהי מקיבוץ נחשולים. כששמע את שמה, אמר לי שהיא עובדת אתו ב"אורנים", וטען שהיא ממש לא בשבילי. הוא לא הסביר לי למה, אבל הציע לי לא להיפגש אתה. קיבלתי את עצתו, והתקשרתי לבית אורן, לריקה, שגם שמה הופיע בשבועון. בגלל לקות השמיעה שלה, קשה היה לי לדבר אתה בטלפון, והתחלנו להתכתב.

בסופו של דבר קבענו להיפגש ב"גלידה תל חנן".

 

לקחתי מכונית מהקיבוץ, ונסעתי לתל חנן. ריקה הופיעה לבושה בשמלה יפה, אכלנו גלידה, והזמנתי לה גם בקבוק מיץ. כששוחחנו, נעשיתי פתאום צמא, ולגמתי מבקבוק המיץ. עד היום ריקה לא שוכחת לי, שכבר בפגישה הראשונה בינינו שתיתי ישר מהבקבוק שלה... תכננתי שלאחר הגלידה נצא לסרט, או לאיזשהו מקום בילוי אחר, אבל היא אמרה שעליה לעזוב מיד, כי יש לה ילד קטן שהיא השאירה אצל הוריה, ועליה לחזור הביתה ולהשכיב אותו לישון.
נשארתי לבד. את הרכב הזמנתי עד השעות הקטנות של הלילה, ולא רציתי לחזור מיד לבית אלפא. התקשרתי לבחורה ששמה הופיע בעלון ההיכרויות, שוחחנו כמה דקות, ולבסוף היא אמרה לי שהיא לבדה בבית, הבן שלה נמצא בצבא, ואם אני פנוי, היא מזמינה אותי לבוא אליה עוד באותו הערב. הייתה זאת בחורה רוסיה, אלמנה, שהתגוררה בדירה גדולה ויפה בנתניה. נסעתי אליה, ויצאנו ליפו, למסעדת דגים. אמרתי לה שכמוה, אני מחפש בת זוג למטרות נישואים, אבל אינני מתכוון לעזוב את הקיבוץ. היא לא הייתה מוכנה לעזוב את ביתה בנתניה, וביקשה ממני שאשקול להצטרף אליה. אכן, לא בזבזתי את אותו הערב, אבל עניתי לה בשלילה.

חזרתי להתכתב עם ריקה, התחלתי לבקר אותה בבית אורן, והיא הציגה אותי לפני הוריה. הייתה לה מכונית, וכשהקשרים בינינו התהדקו, היא נתנה לי את המכונית כדי שלא אצטרך לנסוע אליה באוטובוס. לילה אחד, כשיצאתי מביתה בשעה מאוחרת, הגעתי למגרש החנייה ולחצתי על שלט המפתח כדי לפתוח את דלת המכונית. פתאום נשמעה יללת אזעקה שפרצה ממכונית שעמדה ליד מכוניתה של ריקה. התברר שהמפתח התאים לשתי המכוניות. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. נבהלתי, פחדתי שאעיר את כל הקיבוץ, נכנסתי במהירות למכונית של ריקה וברחתי מהמקום.

אחרי תקופה לא ארוכה מאז היכרותנו, ריקה הודיעה לי שהיא החליטה לעבור לבית אלפא. היא הגיעה עם עידו, בנה, וביום הראשון ללימודים עידו נסע עם ילדי בית אלפא לבית הספר "רימון" במסילות.  לאחר כמה שעות, ריקה נסעה במכוניתה למסילות, כדי לראות איך הילד מסתדר במקום החדש. בדרך פגע במכוניתה כלי רכב כבד, והעיף אותה עם המכונית לשדה. המכונית התרסקה לגמרי, וריקה יצאה פחות או יותר בשלום מהתאונה. הגיע שמאי, וקבע שהרכב ניזוק בצורה שאינה מאפשרת את חזרתו לכביש, מה שקרוי בפי הנהגים "טוטאל לוס".

כשפנינו לחברת הביטוח, הם אמרו לנו שהרכב ממשיך לנסוע. התברר שהשמאי בעזרת מכונאי תיקן את הרכב, והעלה אותו על הכביש. לא רצינו להסתבך בתביעה משפטית, והסכמנו לקבל מהביטוח 23,000 ₪, סכום חלקי בעד הנזק. בכסף הזה נסענו לטיול בחו"ל.

בִּתנו עדן, נולדה בשנת 2001. התחתנו ברבנות רק כשהיא הייתה כבת שלוש, וסיפרה לכולם שהייתה בחתונה של ההורים שלה...
ריקה הגישה בקשה להתקבל לחברוּת בבית אלפא, ונענינו בשלילה. לא הבנו למה. לבסוף נאמר לנו שאם ריקה תוותר על כל זכויותיה בבית אורן, ותעביר אותן לבית אלפא, יקבלו אותה לחברוּת.

אז נכנס אביה לתמונה, ואמר לה שלא תסכים בשום אופן. את יודעת, אמר לה,  כמה שווה דירה בבית אורן לעומת שווי דירה בבית אלפא? ריקה שמרה על כל זכויותיה בבית אורן, ויתרה על החברות בבית אלפא, ואז נדרשה לשלם בעד מגוריה בדירתי סכום כסף השווה למחצית שכר דירה בקיבוץ. בבית אלפא היו עוד אנשים שלא היו חברי קיבוץ והתגוררו עם בן או בת זוג חברי קיבוץ. אתם פנינו למזכירות שתבטל את תשלום שכר הדירה. פנייתנו נענתה בחיוב, והתשלום בוטל.

במלחמת המפרץ, אמא שלי ואחי עזבו את תל-אביב ועברו לגור אצלנו. אמא, ששמרה על כשרות, לא אכלה בחדר האוכל. אחי היה קונה לה מצרכים בבית שאן והיא בישלה בבית. לאחר שהם חזרו לתל-אביב, מצאתי בתא הדואר שלי מכתב ובו דרישה שאשלם בעד שהותם בבית אלפא. אינני יודע מי שלח לי את ההודעה הזאת,  או אם הייתה זאת "מתיחה". על כל פנים, לקחתי את המכתב, וקרעתי אותו לגזרים. עד היום אני מחכה שיבואו לדרוש ממני את הכסף.
*
בנותי כולן מוכשרות בתחומי אמנות שונים:
זוהר, למדה ועסקה בעיצוב גרפי, התמחתה בעיצוב אופנה, כיום עוסקת בהקמת אתרים ולצד זה גם בתחום הקרוי סטיילינג – אשר עוסק בהנחלת ערכים של דימוי גוף חיובי וקבלה עצמית בעזרת לבוש. במסגרת עיסוקה זה, הוציאה לאור ערכת קלפי העצמה לנשים. כנראה ירשה מאבי את הנטייה למיסטיקה.

לניצן, שלמדה בבית הספר התיכון במגמת עיצוב אופנה, יש שני תארים מאוניברסיטת חיפה באמנות, וכיום היא אוצרת תערוכות במקצועה.

עדי למדה צילום בחיפה במכללת ויצ"ו, ופתחה סטודיו לצילום משלה

ועדן, הצעירה בבנותי, שעומדת להתגייס לצבא, למדה בבית הספר התיכון במגמת מחול, רוקדת נהדר, ומקווה להמשיך ולהתפתח בתחום הזה.
 

כיום אני גמלאי, אבל אינני יושב בבית באפס מעשה. חזרתי חלקית לעבוד במקצועי כסַפָּר, ויש לי כמה לקוחות שאני מספר בבתיהם. אני מסיע חברים  הזקוקים להסעה לקופת חולים, או למקומות אחרים, ויש לי גם חלקת אדמה שורד סער הקצתה לי במשתלה. שתלתי בה עצי הדר, אני מטפל בהם, הם כבר מניבים פירות ואני משמח בהם את בני משפחתי.
יחסי עם שרה נשארו ידידותיים במשך כל השנים, אנחנו חוגגים יחד את כל החגיגות המשפחתיות, ומאז שעדן נולדה, היא הפכה להיות הסבתא שלה.

עד לא מזמן השתתפתי בחוג תיאטרון קהילתי מטעם המועצה האזורית.

נהניתי מאוד בחוג, אלא שלצערי, הקורונה שיתקה הכל. אבל רעיונות לעיסוק מעולם לא חסרו לי.

כיום אני מתכנן להגשים חלום שאני מטפח זמן רב: להעלות על הכתב אגדות עַם פרסיות יהודיות, שאבי סיפר לי בפרסית בילדותי.

לסיכום אני מייחל לימים טובים יותר, וכולי תקווה שאצליח במשימה.